בסוף שבוע בסוף אוקטובר, אני ו אשתי אנחנו מחליטים ללכת לחוף עם האוטו שלנו.
כמה חברים, אפילו החניכים שלהם, מציעים לגברת שלי לנסות מחנאות שהם נהנו באמת בפינאלה ליגורה. כדי לשמוע את השם הזה, בראש שלי טייס וחובבי ההיסטוריה נלהב, משוואה resounds: Finale Ligure = Piaggio!
אנחנו יוצאים ביום שישי בערב ממילאנו לפינאלה, ואנחנו מגיעים לארוחת ערב.
בשבת בבוקר, קום מוקדם, לקחת את המעבורת מהמחנה למרכז פינאלה ופונה לעבר מפעלי פיאגיו לשעבר (אבוי!), אוגאווה איטלקית של פעם. אני אומר "זה היה" מכיוון שעכשיו, גם אם פיאג'ו העביר את המפעל מפינאלה לשדה התעופה אלבנגה, הנכס כבר לא איטלקי: הוא נקנה תחילה על ידי טאטה - זה שמייצר את המכוניות - ואחר כך על ידי חברת פיתוח מובאדלה. קרן ריבונות של ממשלת אבו דאבי.
כבר הזדמן לי ערב קודם, הגעתי לפינאלה, לעבור מול המפעלים לשעבר בשלב מתקדם של הריסה ולהביט ראשונה. מה שראיתי הרגיש כמו דקירה. הרגשות היו רבים: עצב, כעס, התפטרות, זעם, מרד בכך שלא רציתי לקבל את מה שראיתי.
לראות מצטמצם לשלד עם זכוכית שבורה או חסרה, עם עובדים שמפרקים את התקרות המזויפות, אלה שהיו המשרדים ששכנו פעם את מכונות השרטוט שעליהן התגבשו מטוסים רבים, פחות או יותר - תחילה בצורה דו-ממדית, ואז תלת-ממדית מזל, שעזר לכתוב את היסטוריית התעופה שלנו מילא אותי מלנכוליה ומרירות עמוקה.
אני מבין שהיום, אחרי שבניתי מטוס, נאלצתי לפרק אותו כדי להעמיס אותו על דוברה או עגלת רכבת כדי לשלוח אותו לשדה תעופה ולהרכיב אותו מחדש בכדי לבצע את טיסות המבחן יהיו בעלויות שישפיעו משמעותית על העלות הסופית.
יתר על כן, השטחים הזמינים מוגבלים בהשוואה לאלה שנמצאים כעת במפעל החדש בשדה התעופה וילאנובה ד'אלבנגה.
ניסיתי לברר מה יעלה במקום המפעל ומה שנאמר לי הוא שהעירייה עדיין לא יודעת. הם צריכים להחליט ...
הייתי מציע לשמור על חלק קטן ממנו - אולי אפילו יצירת מוזיאון קטן - כדי להיות מסוגל להזכיר לדורות הבאים מה Finale Ligure היה עבור תעופה.
שוחחתי גם עם כמה עובדים לשאול אם נותר משהו ... הם השיבו שהריהוט כבר נלקח. עניתי שאני לא מחפש רהיטים אלא תגים, תמונות, מסמכים. מזה הם אמרו לי שאין יותר. מי יודע כמה דברים מעניינים ייזרקו !!!
מסתובבים בממסד ישנן נקודות שונות שאליהן הייתי יכול להיכנס לחפש משהו. ברור שלא: אם הייתי פוגש לצערי את אחד העובדים בפנים, הוא לא היה מבין את כוונתי לנסות להציל משהו מההיסטוריה של פיאג'ו.
במקום שבו היה מנוף להנחת סיפונים בים מצאתי כמה דייגים שהביטו בי בזמן שצילמתי את בסיס הבטון שממנו הם גידלו, גושי המפרקים של העגורנים היו חלודים עכשיו, הם חשבו שאני רוצה לצלם אותם!
שאר התמונות הן רהוט, אין צורך הערות.
אני לא יודע מתי אחזור לשם. אבל אני יודעת שבאותו יום אמצא רק את הים, עד שקט של טירוף אנושי ברצונו למחוק את ההיסטוריה שלו!
רנאטו קורטלטי
(צילום: מחבר / אינטרנט)
