תאונת מטוס היא תמיד טרגדיה שלעולם לא נשארים אדישים מולה. כך, ב-3 הימים האחרונים התקשורת נתנה תשומת לב רבה למה שקרה בשבת בבוקר בפוג'ה. אולי יותר מדי, שכן החיפוש החולני אחר קהל מוביל אפילו לכבוד הרווח לכאב של משפחה שעדיין לא יודעת... ואז קראנו הרבה על משפחה שלמה שבוטלה, כולל שני ילדים, ו-118 דוֹקטוֹר.
אבל מהטייסים? אני רוצה לקוות שלא תינתן להם האחריות "בלי קשר".
בתאונה ההיא איבדתי חבר, שלא שמעתי אותו הרבה מאוד זמן, אבל שהותיר בי זיכרון של אדם פשוט, מנומס וצנוע שיום אחד אמצא שוב בהנאה. אז השנים חולפות ואז קוראים את שמו בעיתונים...
אני מדבר על המפקד לואיג'י איפוליטו, ואני מצטער שלא יכולתי לעשות את אותו הדבר עבור טייס המשנה שלו בטיסה הקטלנית ההיא, אבל אני יודע רק את שמו, אנדריאה נרדלי.
בהתחשב בעובדה שהאירועים שאליהם אני מתייחס הם באמת מלפני שנים רבות והתרחשו בניסיון מקצועי שונה מזה שהוביל אותו לטיסה האחרונה שלו, לואיג'י היה טייס מנוסה, גם במטוסים וגם במסוקים והוא לא אחד שהיה לו. הדרך חלקה. הוא הקריב קורבנות, ניהל (וניצח) קרבות על בטיחות הטיסה, נאלץ לזרוק יותר מפת מרה, לפני קבלת ההצלחה הראויה וחוזר הביתה לפוג'ה.
כשאנחנו מדברים על "נהג מומחה" זה לרוב שם נרדף ל"תעוזה", אבל זה לא המקרה. מחשבותיו הקבועות היו על משפחתו ודי בכך בשילוב המקצועיות והניסיון שנצבר כדי לגרום לנו לחשוב על רוכב נבון.
הצד האנושי, כפי שאולי כבר יכול להתברר ממה שכתבתי, היה של אדם שתמיד היה זמין ושתמיד שם את עצמו על רמת בן שיחו גם כשהוא יכול להיות עליון.
שמיים כחולים, לואיג'י
איך שפגשתי אותך, מה שקרה לך היה גורל לא הוגן, כלפיך וכלפי משפחתך.
שמיים כחולים גם לך, אנדריאה והרבה קול להורים שלך.
לא נפגשנו, אבל אין ספק שהמשפט האחרון שכתבתי ללואיג'י תקף גם עבורך.
ככה זה הלך... יום אחד אולי אפילו נבין מה החיים רוצים ללמד אותנו, כשדברים כאלה יקרו!
אנדריאה טרונקון
