אנו חיים, אני מאמין, באחת התקופות ההיסטוריות הפרדוקסליות ביותר, ואני מעז לומר, של המאות האחרונות. נראה שאנו נחרדים מכך שניתן להגיב על מתקפה מזוינת בתגמול, בידוד קשה ותגובה, במידת הצורך, אף יותר אינטנסיבית מהמעשה עצמו שגרם לה.
אבל למה כל זה? מדוע אין לנו יותר את הזכות לחוות את התחושה שיש או נאלצים "לנקום"?
נכנסנו למצב רוח שאנחנו חייבים תמיד להיות מסוגלים להגיב בצורה מורכבת, כמעט רכה, כדי להוכיח שאנחנו בצד ההיגיון, שאנחנו החלק המתורבת של העולם או אולי בגלל שאנחנו באמת לא. יש האומץ להתחיל משהו שאחר כך דורש אומץ ונחישות לסיים אותו.
אז אולי השאלה הנכונה תהיה אבל למה הפכנו לפחדנים? סנטימנטים כמו "אלטרואיזם, אומץ, תחושת חובה גבוהה מאוד ויציבות רוח" (לקוחה בכוונה מהמניעים האחרונים של אחד המרואיינים האחרונים שלך ל-MDVM) היכן איבדנו אותם?
אנחנו החברה שנדמה שיש לה את הכוח רק להילחם על לייק חברתי, אבל אנחנו מתרחקים לנוכח התעללות או תוקפנות כבר בחיי היומיום הקטנים שלנו. אנחנו כל כך מגוחכים שאנחנו חושבים שמלחמות נפסקות עם שיתוף של פוסט, עם החתימה על העצומה הנוכחית באינטרנט, כי אנחנו אפילו לא הולכים לחתום באופן אישי.
ואז איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשפוט את אלה שמחליטים להילחם, אלא להילחם במשמעות האמיתית של המילה, להתעמת עם האויב עם עצמו, הגוף, הנשמה והנשק. וכן כלי נשק כי זה נכון לכל הרוחות שקרבות מסוימים על זכויות האדם חייבים להילחם בנשק, בנחישות ובאומץ.
אין ספק שהמילים הללו יגרמו לכעס, אולי אם זה היה נכון אפשר היה להגדיר אותי כ"מחולל מלחמה", אבל בלי להרחיק לכת בהיסטוריה, בואו נחשוב על הסבים והסבים שלנו, הם שמו את הגוף, הנשמה והנשק שלהם, ובכל זאת הם הם לא מפלצות מלחמות מלחמה.
עם שני דורות בלבד מאיתנו, אימצנו לחלוטין את אזור הנוחות שלנו ואנחנו עושים הכל כדי לא לצאת ממנו.
עד כמה השאלה שלך מתקדמת באופן דרמטי: "ומתי יגיע תורנו?".
ברכות מקורא קבוע
לואיג'י סקירוקו
לואיג'י היקר, אני מאוד מעריך את מה שהבעת ואני מסכים איתו לחלוטין. אני מודה לך יותר מכל על ההשתקפות וה"למה" הרבים הכלולים במכתב.
בהתבוננות בעם מפולג ולעג, שהרוב שלו מזמן הפסיק ללכת להצביע אפילו "עוצר את האף", התשובה הנכונה היא כנראה רק אחת: רימו אותנו.
ניתן לזהות את הנהנים הרבים (לאו דווקא "המחברים") של ההונאה ללא יותר מדי קושי. מה שמאפשר לחוט של תקווה להסתנן לעתיד הוא שאני היום מיעוט.
המום (כמעט מכור ו"מכור") מצביעות, על ידי מצב רוח מה שהעיד היטב, מצנזורה או דיסאינפורמציה, ומ"תקינות פוליטית"... בקרוב כולנו נצטרך לפקוח את עינינו ולבסוף - להרים את עינינו מהרגליים.
זה הולך להיות יום נהדר!
אנדריאה Cucco
