בימים האחרונים, החדשות היו ברורות וברורות מהאישום שיוחל בקרוב נגד מרשל קאראביניירי לשעבר סאקוטלי בגין הסכומים ששולמו לו בעקבות הפיגוע בנסיריה. לסקוטלי יש למעשה מאפיין מסוים, זה של בהיותו ניצול מהמתקפה שבשנת 2013 חיסל את בסיס מאסטרל, הרג 19 איטלקים, והותיר סימן בלתי הפיך על גופו.
נראה שאין ספק שסאקוטלי, כמו חבריו האומללים יותר, הוא קורבן של חובה, עד כדי כך שההגנה נחשבת כמורחבת גם לאזרחים, שבעודם הם ממלאים חובה מוסרית, עיקרון פחות או יותר ברור, סובלים מנזק, כמו למשל זה הנובע מחשיפה לאסבסט וחומרים מסרטנים אחרים.
לא הצלחתי לקרוא ישירות את הסיבות להזמנת הטעינה, נשאר צל שלפחות ניתן להפיג אותו, יש לקוות; עם זאת, נותרו ספקות, בהתחשב בהיסטוריה שמאחוריה. מעבר לעובדה שסקוטלי בוודאי היה מאושר יותר ללא ליקויים ועם מדיו, לא ברור אם כך מדוע ניתן לו פיצוי כספי שיואשם באכזריות כל כך; כי דבר אחד בטוח, סאקוטלי שילם ביוקר על השירות שלו.
חוֹסֶר כִּשָׁרוֹן? אי ידיעת החוקים? כמו תמיד, קשה להבין למה ולמה, במיוחד כאשר נזקים מוסריים וקיומיים, כאלה שמחמירים את החיים באופן טרגי, נכללים גם בין הראויים לפיצוי. או לפחות זה מה שאנחנו מבינים ולא יכולים שלא לשתף. לפחות, זה מה שחלק מהתחושה השכיחה ביותר, וזה מה שנותר נדהם כשניצבים מול החיוב הכספי שנשאו על הרופא הראשי ורופאי בית החולים, אשר, מחויבים לבלימת המגיפה, הצטברו. באופן בלתי מוסבר כמות יוצאת דופן. אם הם לא עובדים הם עושים טעויות, אם הם עובדים הם עושים טעויות. ההשערה השלישית, עזיבת, חסרה, אשר עם זאת תפר את האמנות. סעיף 32 לחוקה, הנוגע לזכות לבריאות.
אז מה לעשות עם חובה מוסרית שיוצאת מהדלת וחוזרת פנימה דרך החלון? סעיף 2087 לקוד האזרחי צריך להגן על בריאותם וכבודם של העובדים, עיקרון ש-TAR של לאציו, בשנת 2022, חזר על כך בקביעתו כי "חובתו של החייל לחשוף את עצמו לסכנה קפדנית של מלחמה (...) עומדת בניגוד לחובת הראי של המינהל להגן על האזרח-חייל מפני צורות אחרות של סכנות הניתנות לחיזוי ולמניעתן שאינן תלויות אך ורק בפעולות מלחמה. , בעיקר על ידי הכנת אמצעי ההגנה הדרושים למניעה וטיפול בריאותי ומתן לו ציוד מתאים או, לפחות, לא לגמרי בניגוד להקשר" (מועצת המדינה, סעיף ד', 30 בנובמבר 2020, מס' 7560 ונ' 7564). מה שאז נראה קל, אבל האם תמיד יש לנו זמן ואפשרות להפוך את המשפט לנושא נגיש וישים באופן מיידי?
עם זאת, אין זה מקרי שבית המשפט בטרנטו הכיר בהתאמת הפנסיה שניתנה לנפגעי טרור ליורשיו של תת-ניצב, שנפטר ממזותליומה עקב חשיפה לאסבסט, ולכן נחשב לנפגע חובה. אבל מי היה צריך להגן קודם על חייל טרנטינו ועכשיו על סאקוטלי? הו, תיזהר, כי יש הרבה יותר מדי קורבנות בגלל אסבסט. כל כך הרבה עד שהרשעות מסוימות, נגד גורמי ביטחון בכירים, התקבלו גם בגין אי הגנה על בריאות העובדים.
נכון שסאקוטלי לא יכול היה להיות מודע לסיכונים שהוא נושא, אבל זה לא יכול להצדיק את חוסר ההבנה לגורל מאוד לא נחמד; מצב שמתנגש עם עמדות עקרוניות שהובעו על ידי רבים, בוודאי שמעולם לא נחשף לסכנה כפי שסקוטלי היה או לגבי אלה שהורעלו על ידי אסבסט או אורניום מדולדל. דיון שעיר ומסובך מאוד, כי להפוך את האתיקה לדגל נידח זה קל מדי, במיוחד במדינה שבה הרבה אנשים מנסירייה לא רוצים אחד, אלא 10, 100, 1000.
אולי התפיסה של המוסדות ושל אמ"ן לא ברורה ומקובלת כמו שאנחנו חושבים, למרות הכל. כתיבה או דיבור על ערכים גבוהים מאוד, כל כך גבוהים שלעולם לא ניתן להסביר אותם ממש טוב לכולם, זה חסר תועלת ומתייחס לעצמי. אולי זו הסיבה שלא הייתה זעקה על אסבסט או אפילו על סאקוטלי; אוּלַי למלא את הפה בכל כך הרבה תיאוריה ומעט תרגול הוא באמת מועיל, במיוחד אם האתיקה המפורסמת נשארת, כפי שכבר נאמר, הפניה עצמית כשלעצמה.
אם אנשים לא מבינים וממשיכים להביע, במקרה הטוב, רק אדישות, הרי שכל מערכת הערכים כביכול היא טוטם אילם המורכב ממעשים ומחוות הרחק שנות אור מההווה.
בואו נהיה כנים, מי לא חשב על סקוטלי: אבל מי גרם לו לעשות את זה? ובמיוחד: אבל מה קרה לחוש הצדק המפורסם? זה עצוב לומר, אבל נשארו רק כל כך הרבה מילים אבל מעט עובדות, אלו שיאפשרו לסקוטלי, ולרבים כמוהו, לחיות קצת יותר בשלווה ככל האפשר. למען האמת, קשה אפילו לדמיין זאת, בהתחשב בהליכים המשפטיים שבהם מעורבים כל כך הרבה חיילים, יש רק ערך אתי של ביזוי כל עיקרון..
מריוס איטרפייר
