בבוקר ה-24 בינואר הלכתי מוקדם לאצטדיון אמסיקורה כדי להיפרד אחרון, כמו שאומרים, מג'יג'י ריבה. הלווייתו תתקיים זמן קצר לאחר מכן.
מזה 80 שנה זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לאצטדיון כדי... לראות שחקן. יום קודם לכן, ברגע ששמעתי את הבשורה על מותו הבלתי צפוי, הרגשתי את הדחף הקטגורי לראות אותו, להרגיש את נוכחותו או לפחות להיות קרובה אליו פיזית פעם אחת.
למה? כי במהלך השנים חשבתי לא פעם על הדברים המשותפים לנו. שני הסרדינים: הוא באימוץ ואני מלידה... עם הנסיבות המחמירות של השורשים שלי מנוארו. היינו באותו גיל, הוא היה צעיר ממני בכמה חודשים. בעודנו ילדים איבדנו שנינו את אבינו ולמדנו במכוני דת, הוא עם הישועים ואני עם הסלסיאנים. גם בעל אופי מחוספס וגם רגיל לעייפות ולחיים קשים: הוא עובד קשה במגרשי הכדורגל ואני באימונים של 20 קילומטרים של ריצה עם דו-חיים על הרגליים, בחליפת הסוואה, תיק גב ובקבוק מים מלאים. בגרירה. הכל כדי לעבור את הבחירה ו"להיכנס" ל-Bersaglieri או להתאמן לקפיצות מצנח. שנינו זכינו בסקודטו: הוא ב-1970 עם קליארי ואני ב-1994, והפך לסרדיני הראשון שקיבל את הפריבילגיה לפקד על חטיבת סאסארי. במהלך השנים חייכתי כשגיליתי שהוא הטביל את שני בניו ניקולה (שמי, הנפוץ ביותר באורטוארי, שם נולדתי) ומאורו...מקדש כפרי חשוב מוקדש לסן מאורו, באמצע הדרך בין אורטוארי. וסורגונו השכנה.
בזמן שחיכיתי להיכנס לבית הלוויות שהוקם באמסיקורה, החלפתי כמה מילים עם בני הזוג שקדמו לי בתור, בני הזוג מודאדו מאיתירי. "הבוקר קמנו מוקדם מאוד כדי לבוא ולהיפרד מג'יג'י ריבה. גם הבן שלנו היה צריך לבוא, אבל הוא לא יכול היה כי הוא שוטר ברומא ולא נתנו לו אישור".. סביבי הרבה אנשים שקטים ומורכבים. לרבים יש עיניים בורקות, שחלקם מנסים להסתיר מאחורי משקפי שמש מדהימים בבוקר החורפי הקר. הם אנשים שהגיעו מארבע פינות סרדיניה; מישהו מהיבשת.
אני נכנס לבית הלוויות, נוגע בארון עם היד ולרגע אינסופי אני ממקד את מבטי בפניה של ג'יג'י ריבה. אני מופתע מהשלווה שהפנים האלה מבטאות דרך החיוורון הקר שהמוות שומר למי שכבר לא כאן.
אני מרגיש צורך להתרחק במהירות ולהיות לבד; אם אני צריך לדבר עם מישהו שמישהו יכול להיות רק ג'יג'י ריבה, מה שאני עושה בכך שאני מתרחק בקצב מהיר כדי "לחלץ" את המכונית שלי... שאין לי מושג איפה הוא החנה אותה.
תוך כדי הליכה אני מתוודה בפני ג'יג'י ריבה שלא הסכמתי איתו רק בשתי הזדמנויות. הראשון היה כשהסכים לקדם את החיסון נגד קוביד. אתה חייב לסלוח לי, ג'יג'י ריבה. הבנתי אותך אבל הייתי רוצה שגם אתה תבין אותי. הייתי חייל חריג, אויב מושבע של החיים השקטים ואפילו מוכן לממש במידת הצורך את אותה סגולה של אי ציות שהטיף הגנרל דה גול. כשהציעו לחסן אותי ואת משפחתי בחיסון ניסיוני שהשפעותיו ויעילותו לא היו ידועות, הגבתי כפי שגנרל צרפתי אחר, פייר קמברון, היה מגיב: "מרדה!" ועמדתי התחזקה כאשר הוצאו חוקי סחיטה על ידי ממשלת איטליה שקבעו דחיקה לשוליים של מי שלא התחסנו, עד כדי מניעת עבודה וההכנסה הנלווית.
השמצה הזו החזירה אותי לשנות ילדותי, כששמעתי סיפורים על אנשים שפלים באזור נואורו שחטפו מישהו ואז נתנו לקרוביהם את הידוע לשמצה או/או: קבלו את כספי הכופר או שנהרוג אותם. העובדה שממשלה בשלטון הציעה סחיטה דומה גרמה לי להרגיש בחילה דומה. הזמן היה ג'נטלמן והיה מוכיח שאני צודק; זה מוכח על ידי העובדה שההיררכיות הגבוהות יותר הטילו סודיות על נתונים משמעותיים מאותו ניהול מגיפה ועושים הכל כדי למנוע חקירות על היעילות/חוסר התועלת/מסכנות של אותו חיסון, משהו שאחרים (כגון ONS בבריטניה) הם עשו. כך, להגיע למסקנות דרמטיות, שצונזרו מיד על ידי הממשלות שלנו.
המקרה השני של אי הסכמה היה לאחרונה מאוד, כאשר החלטת לא לעבור ניתוח לב. בלתי נמנע שספורט תחרותי ו"מצוקות" צבאיות מעמידים את הלב במבחן ומשאירים כמה סימנים. כאשר לפני עשר שנים קרדיולוג גילה בטעות את מפרצת אבי העורקים החזה שלי, הוא הציע ניתוח די "קשה" שלא היססתי לקבל. אני מודה ששרבטתי צוואה קצרה לפני שהרשיתי לעצמי לפתוח את בית החזה שלי ולהניח את ליבי לנוח במשך שש שעות, הזמן הדרוש כדי להחליף את אבי העורקים החזה שלי בשסתום התלת-צדדי המחובר. לאחר שהדברים נעשו שאלתי את מנתח הלב המפואר שניתח אותי "ומה אני יכול לעשות עכשיו?" תשובה: "מה שמתחשק לך לעשות", שאני עושה כבר עשר שנים בלי יותר מדי דאגה ללב שלי. מצד שני, זו לא אשמתי אם העצים לקמין הביתי כבדים!
אני אוהב לחשוב, פרד מיאו, שאם היינו נפגשים כמה ימים הייתי משכנע אותך לתת לך לפעול, ומכת רעם הייתה מסוגלת להמשיך לחוות ממקור ראשון במשך זמן רב את מפולת ההערכה והשטף של ידידות שמכריעה אותו היום. ואז, אם בגיל שמונים אתה כבר לא פיזית מכת רעם אתה יכול להיות משב רוח מועיל, נקודת התייחסות, תמיכה וגאווה... שהיית עבור סרדיניה שלך/שלנו.
ניקולו מנקה.
נ.ב.: סוד אחרון שחושף את האופי הנוגע במקצת של הסרדינים. שמיעת קוואקים ניסיוניים פרו-ווקס מגדירים באובססיביות את ה-Gigi Rivas ו-Nicolò Mancas במחזור כ"נושאים שבירים", גרם לי, כפי שאומרים האנגלים, להפוך את השולחן יותר מדי פעמים. א מכת רעמים הוא יכול להפוך לאדם שברירי, פגיע, קשיש ואפילו זקן... אבל אל תקראו לו "אדם שביר".
צילום: אינטרנט
