תוך כדי התעמקות בכמה נושאים ברשת, נתקלתי בטעות בהודעה לעיתונות הזו של משרד הביטחון לרגל חג ה-4 בנובמבר, אותה אני מזמין אתכם לקרוא (קרא את ההודעה לעיתונות), לפני שתשתף איתך כמה הרהורים.
למי שיש לו מעט זמן או חשק, אני מדווח על הסוף של אותו דבר, שהדהים אותי: "המשמעות של זיכרון המלחמה הגדולה אינה של חגיגת ניצחון, או של התגברות על האויב, אלא של הגנת החופש, השגת אחדות שהייתה קשה כפי שהייתה רצויה מאוד".
מה היו מרגישים הגנרל ארמנדו דיאז, האדמירל פאולו ת'און מרוול או 600.00 החיילים האיטלקים שנפלו בעת קריאת ההגהה הסופית ממשרד ההגנה? מיסטיפיקציה הנובעת מ לבטל תרבות שממשיכה לחלחל לעולם המערבי ולארצנו (למרות ממשלת ימין-מרכז) ואשר בשם פוליטיקלי קורקט היא מעוותת את המציאות של עובדות היסטוריות כדי להתאים אותה לרגש עלי הכותרת הפופולרי ביותר כרגע.
אחר כך אנחנו מדברים על חופש, שם עצם שהוא קצת כמו פטרוזיליה, אתה שם את זה בכל מקום. איזו חופש הייתה מוגנת במלחמת העולם הראשונה?
המשמעות של זיכרון המלחמה הגדולה יכולה להיות רק בקנה אחד עם העובדות, כלומר זו של הניצחון האיטלקי. היכן שאיטליה השמידה את הצבא האוסטרו-הונגרי וגרמה לאובדות חמורות מאוד, "דחפה את האויב הנמלט עוד ועוד אחורה" ולקחה "300.000 שבויים".
ההצהרה של מפקד הצי המלכותי מדברת על "ספינות אדירות נעלמות" (מתחת למים, שקוע, לא נעלם על ידי הארי פוטר!) ופירוק כפול (התפוררות, התפוררות) של צבא האויב והצי שהושג בנשק!
זו המציאות של אירועי התקופה ומה שנמסר לנו. האם עלינו להתבייש בניצחון או שהם רוצים לשנות את ההיסטוריה שלנו?
מי יודע אם למישהו מהמשרד יהיה זמן ורצון להכריז פלינודיה.
ג סלטמונטס
קורא יקר, אני שותף להתמרמרות. עם זאת, מכיוון שאנו עדיין מסוגלים לחגוג היום כ"התאוששות לאומית" (שתהיה לה אפס התחשבות בקרב בעלות הברית למטרות תנאי הסכם השלום מ-1947), תבוסה חד משמעית של 1943 (חוקים ספטמבר 1943: "כניעה ללא תנאי"), כמעט כאילו ניצחנו במלחמת העולם השנייה... אני לא מתפלא שקרה בדיוק ההפך לסכסוך הקודם.
אני תוהה אם החיילים, במקום להסית להילחם על הניצחון, הוזמן אליו "להגן על החופש למען אחדות שהיא קשה ככל הרצויה"., הם היו מחזיקים מעמד ו... (אופס!) מנצחים.
אנדריאה Cucco
צילום: משרד הביטחון / הגנה מקוונת / אינטרנט
