אני רוצה לשתף אתכם הקוראים שוב (כמו כבר ב מאמר קודם) המכתב של חייל איטלקי צעיר שנכתב למשפחתו בתקופתו בחזית במלחמה הגדולה.
החייל הצעיר כותב:
"יצאתי מלא בלהט ושמח להועיל לארצי, אבל אבוי, איזו אכזבה יקרה שלי.
כאן אני מגלה שמי שמעלינו לעתים קרובות מדי לא יודע מה זה חיי צבא ולחימה עבור המולדת. יש לנו עסק עם ממונים לא רציניים, משוכנעים שהם עדיין בחדרים הקטנים שלהם נוח בבית, לתת פקודות למשרתים שלהם.
אני מעז לומר אבא, שבעיניך, בהכרת זה את זה בהחלט היית מגדיר אותם כטובים בעולם טיפשות ובורות.
אני כבר לא מופתע לשמוע אותם נותנים פקודות אבסורדיות שעלינו לציית להן, בלי אפשרות להתחרות או לסרב. זה פוגע בי כחייל".
תוכן המכתב אומר רבות על המצב בו נקלעו חיילינו בחזית... אני מדגיש שהצעיר אינו מתלונן, אלא עושה שיקולים נוספים מכבוד!
בסופו של דבר, אותם נערים, עם מאמצים והקרבה עצומים, הצליחו לנצח במלחמה (טוב לזכור שמספר ההרוגים היה גבוה מאוד עבור האומה שלנו... בערך 600.000 אומיני).
לפי דעתי אנחנו חייבים לורו מאוד!
מקור ביבליוגרפי: לוריס לנסדלי-סימונה סינוס, סבים וסבתות מדברים על החיים בתעלות. סיפורים לא פורסם, של המלחמה הגדולה באמפצו הדולומיטים, כרך א', 1, עמ' 2019
