השאלה הראשונית היא הבאה. האם ייצוג קולנועי יכול לוותר על הקפדה היסטורית כדי להפוך את הסיפור למרהיב?
בעבר ראינו סרטים היסטוריים שהופקו ברמת דיוק מעולה באמת, ובכל זאת זו אשליה צרופה להיצמד לתסריט ששומר על הנוקשות של אירועי העבר. מקצבים קולנועיים דורשים תזמון שונה: הסיפור חייב לרגש, לגרור את הצופה לעולם אלטרנטיבי ולהשפיע עליו רגשית. לאלו שנראים, לרוב חולים, אין זה משנה אם אירוע קרה בשנת 1700 או 1723, הדבר החשוב הוא התמונה שמשחזרת אותו.
אולם אצל נפוליאון המצב משתנה, גם בגלל שהקיסר הצרפתי הוא אחת הדמויות המפורסמות בהיסטוריה העולמית. הוא היה נושא לביבליוגרפיה אינסופית ובמידה פחותה הרבה יותר - סרטים קולנועיים מצליחים. אני חושב על קציץ הבשר הביוגרפי של הבמאי אייבל גאנס, או על ההופעה המפוארת של מרלון ברנדו ב דזירה עד הפנטסטי (דעתו של הסופר, אחת הטובות) מסייה נ שבו הקיסר הדקדנטי בגלות מגולם בצורה מופתית על ידי פיליפ טורטון. אולם אם נפנה מבטנו לאפוס הקרבות הנפוליאון, אז אי אפשר שלא להזכיר את עבודתו של סרגיי בונדרצ'וק עם שלו מלחמה ושלום והמונומנטלי וטרלו כאשר מי שסבל את ערמומיותו של הדוכס מוולינגטון (כריסטופר פלאמר) היה נפוליאון/רוד שטייגר אינטנסיבי. מלבד סדרות טלוויזיה מצליחות יותר או פחות, עבר זמן רב מאז שסרט המוקדש לנפוליאון יצא לבתי הקולנוע והפעם היה זה לא אחר מאשר רידלי סקוט, אחד הבמאים הפופולריים בהוליווד.
במאי שחוגג את מיומנותו בסצנות של גלדיאטור שבו רק החלק הראשוני של הקרב היה שווה את עלות הכרטיס. בקיצור, השילוב של סקוט/נפוליאונה יצר ציפיות גבוהות באמת בקרב ציבור החובבים. הוסיפו לכך את שמו של השחקן שנקרא לגלם את תפקיד הקורסיקאי הקטן: חואקין פיניקס, גם הוא מתורגמן של דמויות בלתי נשכחות כמו קוממודוס או הג'וקר עתיר הדמיון. כל המרכיבים היו שם להצלחה מלאה ובכל זאת החדשות לפני ואחרי ההקרנה בבתי הקולנוע התמקדו בעיקר בעיוותי המאקרו ההיסטוריים שליוו את הסרט העלילתי. טעויות – לדעת אנשי מקצוע רבים – בלתי נסלחות, שאינן מאפשרות תירוצים.
הסרט עוקב אחר חייו התזזיתיים של נפוליאון בונפרטה והצופה נזרק מיד אל אירועי המהפכה הצרפתית, עם סצנה המוקדשת לעריפת ראשה של מארי אנטואנט. הסיפור ממשיך - שומר על זה פיל רוז לכל משך הסרט - על המפגש ועל ה ליאסון בין בונפרטה לז'וזפין מבוארנאי. מערכת יחסים לוהטת, אינטנסיבית, שבה הבמאי (או מישהו בשבילו) בהחלט הציץ לתוך ההתכתבות בין הגנרל לאהובתו, ושאב ממנה את הרעיונות הכי חוששים. עם זאת, חבל שונסה קירבי, במלוא יופיה, נראית צעירה בהרבה מהחבר האמיץ שלה: מתן תמונה נכונה של 'הקריאולי היפה' לא היה מועיל לסרט.
נפוליאון במצרים, לפני קרב הפירמידות, מורה להפציץ את הדף כדי להפחיד את האויבים. למה בכלל להמציא משהו כזה? אז הבה נסגור צעיף מעורר רחמים על הסיבות שדחפו את בונפרטה לחזור במהירות לפריז: כאן הפתקים נגועים בוורוד שכן לא הייתה זו מתקפת הנגד האוסטרו-רוסית של 1799 שריגשה את נשמתו של בונפרטה, אלא בגידתה של אשתו. הרגע הנכון לתפוס את השלטון, מדריך מושחת, שום דבר לא משנה בהשוואה לקנאה ולפקדילות של אישה ש- והיא ידעה זאת היטב - ידעה להיות די עליז מההתחלה. על ההפיכה של ברומאייר ה-18, הבמאי האמריקני היה יותר אמת, וגילם נפוליאון חסר ביטחון, מוכה על ידי האספה ומוגן על ידי אחיו לוצ'יאנו. מרנגו, הפרק שחתם את כוחו של הקונסול הראשון באירופה, חסר לחלוטין, כשם שאין זכר לקמפיינים האיטלקיים הראשונים שהביאו אותו לגדולה.
הלחימה נמשכת עם טרנספוזיציה יחידה של הקרב הידוע באוסטרליץ: מחנה צרפתי מבודד, הכולל חיילים מבוצרים, אשר משגרים את עצמם לאחר מכן נגד האויב עם כידון קבוע. רק תסתכל על הסצנות של וטרלו, סרט שהופק באמצעים הזמינים ב-1970, כדי להבין שאפשר היה לעשות משהו הרבה יותר טוב! הסצנה של האגם הקפוא - במציאות זה היה ה-Satschan Meer - שמה את הדגש על אפיזודה שהיא למען האמת שולית בהשוואה לכל התוכנית הטקטית של נפוליאון.
המשך הסרט מתעכב על החיפוש המטורף אחר יורש לאימפריה, הטרנספורט עבור ג'וזפינה, כולל סצנות המין, והגירושים הדרמטיים (שמושלמים עם סטירה שנמסרה לאישה לשעבר). קיסר (סצנת הכתרה גרועה מאוד) לבד בנשמה ובאדם, מוקף באין: דמויות יוצאות דופן שליוו אותו לאורך כל הקריירה שלו נשכחו לחלוטין ומעולם לא הוזכרו. רק השר טליירנד מוצא מקום, אבל הוא מותאם למומים ולאופורטוניזם שלו, אבל גם אמו לטיזיה מודאגת מהפוריות של בנה. המערכה הרוסית חולפת די מהר עם זירת השריפה והנסיגה הדרמטית ואז, בקפיצה בזמן, אנו עוברים להתפטרות של 1814, אלבה והחזרה לצרפת.
בווטרלו מתחילה האפותיאוזה הדקדנטית לא רק של נפוליאון, אלא של הסרט עצמו. זה של ווטרלו היה קרב מורכב; סקוט תופס את זה כשורה של חיילים אנגלים מבוצרים - כמו לה סום ב-1917 - והסתערות של פרשים עם נפוליאון עצמו דוהר עם חרבו שלופה ורודף אחרי האויב. אבל זה לא מספיק! יורה ירוק מעילים מכוון את האיש על הסוס הלבן, סמלה של צרפת, חודר את הכובע האגדי שלו עם ירייה החמיצה! אולי הפרק הזה היה במוחו של הבמאי, או ליתר דיוק, הוא היה רוצה שדברים יסתיימו כך. אולי עם נפוליאון שנפל, מדמם, מול דלת העץ של הוגומונט או שנוקב בקרב יחיד על ידי הדוכס מוולינגטון. בהקשר זה, בסופו של דבר, על סיפון הספינה שתיקח אותו לסנט הלנה, מתקיים מפגש המדע הבדיוני האידילי והמופלג בין הקיסר לדוכס, כמו אל פאצ'ינו ודה נירו על שולחן הבר בסרט. החום. הצילום האחרון של הבמה המטורפת הזו רואה את נפוליאון מתמוטט מול פנורמת המים האינסופית של האי. דרך נמהרת ולא ראויה לסיים אפוס שהיה ראוי להדגשה גדולה יותר ולעוד קצת השתקפות. כתוביות הסיום מתעכבות על הקרבות וספירת הגופות של מלחמות נפוליאון, ודנות לשכחה את כל מה שנפוליאון התכוון לאירופה ולעולם. לאמריקאים כנראה אכפת מאוד מסוג החישוב הזה, תמיד מדמיינים או מקווים למצוא מישהו שעשה יותר גרוע מהם: אבל אין תחרות ואף אחד לא לוקח את הרשומה של מקרי מוות חסרי תועלת מבלי שנתן דבר.
ביציאה מהחדר, האכזבה שוקלת בכבדות, אולם אי אפשר שלא לחשוב על עובדה בלתי ניתנת לערעור בקריירה של נפוליאון. לאורך חייו הפוליטיים, הקיסר הצרפתי תמיד הפגין יכולת גדולה לשנות אירועים לרווחתו האישית. דווקא הנרטיב המעוות של קרב מרנגו סימן את ההתחלה של זה דרך פעולה שהפך את נפוליאון לגאון תקשורת. הייצוגים האיקונוגרפיים אם כן הם צעד נוסף לקראת פולחן אישיות לוהט: ציורים המייצגים את גיבור צרפת כחניבעל חדש בהרי האלפים, או 'מחולל נסים ריבוני' המושיט את ידו אל נפגעי המגיפה של יפו. סדרה של פרקים ארוזים אד הוק לכבד את השאפתנות שלו, את הפאר ואת האגו המוגזם שלו. בוא לא נדבר על העלונים של גרנד ארמי עבורו הומצאה האמרה המפורסמת: "שקר כמו עלון".
אולם למרבה הצער, המשימה של סרט היסטורי היא אחרת, כלומר לתת לציבור תמונה אמיתית ככל האפשר של הדמות או האירוע, מבלי להרגיש צורך למלא אותו בפרקים מופרכים, מוזרים ומופרכים. עמנואל דה לאס קייס חשב על כך כבר ב-1823 כשמסר את הספר המפורסם לעיתונות אנדרטת סנט הלנה, רב מכר עידן שבו סיפר נפוליאון את הגרסה האחרונה של חייו. רידלי סקוט מדד את עצמו מול נושא גדול ממנו, והוכיח שכוחו של הקולנוע האמריקאי, על משאביו האינסופיים ואמצעיו הממוחשבים, נקלע לסוגיות הדורשות כבוד, עומק וקוהרנטיות נופית. היסטוריה היא דבר רציני לעזאזל ולמי שמייצג אותה - בכל כלי תקשורת - יש אחריות רצינית. לגבי כל השאר, כולל מניפולציה, הפוליטיקה כבר מטפלת בזה.
פאולו פלומבו
