הזעזועים הראשונים הקשורים למלחמת קוסובו החלו כבר בשנות ה-80, כאשר תנועות פוליטיות קוסובריות החלו להתארגן באופן פעיל. בשנת 1982, למעשה, לאחר רצף מתיש של אי סדרים ומתחים, הרגו השירותים החשאיים היוגוסלביים את האחים גרוואלה וקדרי זקה (תמונת פתיחה), שהובילו את התנועה הפוליטית לשחרור קוסובו.
כמה שנים מאוחר יותר, בין 1989 ל-1990, השעה סלובודן מילושביץ' באופן סופי את האוטונומיות של קוסובו וויבודינה.
במרץ 1998, לאחר שלוש מלחמות תוקפנות (נגד סלובניה וקרואטיה בהתאמה ב-1991 ובוסניה-הרצגובינה בין 1992 ל-1995), בוצעו פשעי מלחמה בסלבוניה.1 רצח העם המזרחי והידוע למרבה הצער בבוסניה, משטר מילושביץ' החל בדיכוי אכזרי נגד האוכלוסייה האלבנית וקבוצות הגרילה של המחוז האוטונומי של קוסובו.
במשך יותר מעשר שנים, כמעט 10 מיליון האלבנים מקוסובו, בראשות נשיאם הנבחר איברהים רוגובה, הגנו על עצמם בעיקר באמצעים לא אלימים ובצורות של התנגדות בדרכי שלום. ממשלות מערביות היו עדות באופן פסיבי להפרות מתמשכות של זכויות אדם ופוליטיות בקוסובו ולגידול הבלתי פרופורציונלי בזרימת פליטים אלבנים למדינות מרכז אירופה, כולל איטליה.2. משנות ה-90 ועד היום, היציאה הזו עלתה על 300.000 יחידות.
לספירלת האלימות, ממשלת בלגרד, אז "נציגה" של השטח, הגיבה ביד ברזל: על פי מה שטענה ממשלת סרביה, עם זאת, האלבנים הקוסובו הוכרו כבעלי אזרחות וחלק ממיעוט, כולם. זכויות אזרח ופוליטיות, על פי הסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר. אף על פי כן, האזרחים ניצלו את המצב כדי לנסות לממש את שאיפותיהם הבדלניות והבלתי רשמיות: על השלטון המרכזי הייתה "החובה" לדכא את התנועות הללו ולמדינות זרות לא ניתנה הזדמנות להתערב ולדלק את המתיחות3.
במציאות, מילושביץ' עדיין הרגיש לגיטימציה מלאה בחופש הפעולה שלו בקוסובו.4, בשל העובדה שהמצב הספציפי הזה מעולם לא הועלה על ידי מעצמות המערב (למרות שהאחרונות התערבו באזור כבר ב-1995 באמצעות הסכמי דייטון5 - תמונה).
כך החלה מדיניות הדיכוי של מילושביץ' נגד קוסוברים אלבנים אתניים.
קמפיין זה בלט לאורך השנים בשל מעשי הטבח המרובים, עבור המספר הגבוה מאוד של קורבנות אזרחים (עם יותר מ-11.000 קורבנות אלבנים אושרו6, אם כי מספר גדול בהרבה מוערך) ועבור הרס של בתים פרטיים רבים, בתי ספר ומבנים אחרים, כולל מספר מסגדים7.
חלק מהאוכלוסייה האלבנית תמך בגלוי במלחמת הגרילה, בעוד שהשאר (שהורכב מכ-800.000 אזרחים) ברחו מקוסובו לכיוון אלבניה ובעיקר לכיוון מקדוניה.
באזור האחרון, בין היתר, מצאו מקלט רבים גם לוחמי KLA, שבשנת 2001 הפכו לגיבורים של הפרעות נוספות וכמה מרידות, ולבסוף עוררו ואילצו את הצבא המקדוני להתערב עד לסכסוך עצמי אמיתי.
העימותים, הנחשבים לשלב האחרון של מלחמות יוגוסלביה, פרצו כאשר צבא השחרור הלאומי האלבני תקף את כוחות הביטחון של הרפובליקה של מקדוניה בתחילת ינואר 2001.
אגב, האושטריה Çlirimtare וקוסוב (צבא השחרור של קוסובו - KLA), או UÇK, השם האלבני של צבא השחרור של קוסובו (ELK), היה ארגון חצי-צבאי קוסוברי-אלבני שפעל בקוסובו ובחלק הדרומי של מרכז סרביה, לפני פרוץ מלחמת קוסובו ב-1999.
ארגון מקביל, המכונה באותו ראשי תיבות UÇK (Ushtria Çlirimtare Kombëtare או צבא השחרור הלאומי), פעלו ברפובליקה של מקדוניה בין סוף שנת 2000 לאביב 2001 במהלך עימותי הדמים שבהם מעורב המיעוט האלבני.
כשחזרו לקוסובו, בשנת 1999 פרץ סכסוך מזוין אמיתי שראה התערבות של ברית של כוחות בינלאומיים להגנה על המרכיב האלבני בקוסובו, שמטרתו הייתה הממשל המרכזי בבלגרד. הטיהור האתני נקטע ושני המקבילים, הסרבי-קוסוברי והקוסוברי-אלבני, הוזמנו, אם כי לשווא, למצוא פתרון שליו ומשותף.
קרא: "קוסובו (חלק ראשון): היסטוריה של אלפי שנים"
קרא: "קוסובו (חלק שני): האימפריה העות'מאנית"
קרא: "קוסובו (חלק שלישי): מלחמות הבלקן (1912-1913)"
קרא: "קוסובו (חלק רביעי): מלחמת העולם הראשונה וממלכת יוגוסלביה"
קרא: "קוסובו (חלק חמישי): יוגוסלביה הסוציאליסטית ואביב פריסטינה"
1 סלבוניה, או שיאווניה, היא אזור גיאוגרפי והיסטורי במזרח קרואטיה.
3 Sahin SB, "השימוש בטיעון 'חריגנות' בקוסובו: ניתוח של הרציונליזציה של התערבות חיצונית בסכסוך," ב-Journal of Balkan & Near Eastern Studies 11, no. 3, 2009, עמ'. 235-255.
4 ראסל פ., "הדרת קוסובו מהמשא ומתן על דייטון", ב-Journal of Genocide Research, 11, מס'. 4, 2009, עמ'. 487-511.
5 הסכם דייטון, כלומר הסכם המסגרת הכללי לשלום בבוסניה והרצגובינה (הסכם מסגרת כללי לשלום (GFAP)), הידוע גם בשם פרוטוקול פריז, נקבע בין ה-1 ל-21 בנובמבר 1995 בבסיס האווירי של USAF רייט-פטרסון של דייטון, אוהיו (ארה"ב), איתה הסתיימה המלחמה בבוסניה והרצגובינה.
